מגזין הקול היהודי

בכתבות הקודמות בסדרה הזאת ניסינו להבין קצת יותר את שינויי העומק שעוברים על הציבור הדתי-לאומי בתקופה האחרונה. התחלנו בהתעוררות הפוליטית של האגף הדתי-ליברלי, והמשכנו בניתוח המתח שבין "ברית המשרתים" לבין "ברית סיני". כעת, המבט מופנה אל תופעה שצומחת ומתרחבת על קו התפר שבין שתי הבריתות הללו: המסורתיות החדשה.

חדשה כי זאת כבר לא המסורתיות הקלאסית שמדוברת עליה כבר שנים. יש כאן משהו חדש שלא היה. הביטויים הוויזואליים של התופעה הפכו שכיחים: צעירים שלובשים ציצית אך מתהלכים ללא כיפה; נשים ששומרות על לבוש צנוע יום אחד בשבוע, או ממלאות אולמות בשיעורי תורה במרכז תל אביב, מבלי לשנות את אורח חייהן החילוני בשאר הזמן.

מדובר בהתקרבות לדת שנעשית בתנאים של המתקרבים, בקצב שלהם ובמינונים שהם בוחרים. מה שמעניין במיוחד בתהליך הזה הוא האופן שבו הוא מתקבל באגף השמרני והתורני. שם, התופעה זוכה לחיבוק חם, אך הוא מייצר פער ואולי אף פרדוקס. אותו ציבור תורני שמקבל בזרועות פתוחות את החילוני ששומר קצת מסורת, מגיב לעיתים בביקורת כשהוא נתקל בתופעות דומות מבית.

המשבר בגליל אינו רק מדיני, אלא תוצאה של ציונות שהתנתקה מהקודש. הרב שמואל שטיינר מסביר מדוע התיישבות הנטועה באמונה היא המפתח לשינוי המאזן הדמוגרפי והפוליטי. ארץ ישראל מעולם לא הייתה עניין של נדל"ן. היא איננה רק "מקום טוב לגור בו", פיסת אדמה עם נוף יפה או פתרון פרקטי לעם נרדף. ארץ ישראל היא המקום היחיד שבו עם ישראל חוזר להיות הוא עצמו.

בספר הזוהר מובא הפסוק "וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ", ומוסבר עליו כלל עמוק: אי אפשר באמת להיות עם אחד, באחדות אמיתית, אלא אם כן אנחנו נמצאים בתוך הארץ. כשאנחנו מפוזרים ומפורדים בין העמים, אנחנו לא מגיעים לייעוד שלנו.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מדמה זאת לשתיל של גפן: כדי שהגפן תוציא פרי איכותי, היא חייבת להיות נטועה באדמה המיוחדת לה. כך גם עם ישראל - רק כאן, מתוך חיבור לאדמה הזו, הוא יכול לגדול ולהפוך ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". המשבר בגליל אינו רק טכני. אם נתבונן היום במציאות בצפון הארץ, נראה תמונה מורכבת של מאבק על אחיזה.

היהודי המצוי סובל כבר שנים מתסמונת אשת הדייג. אנחנו רוצים הכל, עכשיו, ורצוי עד אתמול: שבג"ץ יפורק ויורכב מחדש, שאלוף פיקוד מרכז יאמץ את מדיניות הביטחון של מזכירות יצהר, שיוקר המחיה יתפייד. אבל הפורים הזה, החלטנו לעשות פוס. אנחנו מפסיקים להיות חזירים.

תארו לכם שהמלך שיכור, הוא במצב רוח מצוין, והוא מגיש לנו צ'ק פתוח. אבל יש כוכבית קטנה בחוזה: תזכרו שמדובר ב"עד חצי המלכות". אי אפשר לקבל את הגאולה השלמה במכה אחת. חז"ל מסבירים שאחשוורוש מזהיר את אסתר "עד חצי המלכות ולא כל המלכות" – ממה מפחד אחשוורוש? הוא מזהיר אותה שלא תבקש דבר שחוצץ למלכות, שהוא בית המקדש.

אבל האם למעשה צריך לבקש רק עד חצי המלכות? כן ולא. מצד אחד צריך להיות מכוונים למלכות ה', מצד שני יש עניין לנצל הזדמנויות במציאות ואפילו להיראות קצת שיכורים, כאילו לא ברור מה אנחנו רוצים להשיג.

ה' עובר לגור איתנו: בפרשת תרומה ה' מבקש מאיתנו להשקיע ולבנות לו בית, הוא רוצה לגור איתנו, וחשוב לו שהבית שאנחנו בונים לו יהיה מפואר ומושקע.

מנדבת לב לתוכנית עבודה: אחרי שה' מעביר לעם את הבקשה לתרום – 'איש אשר ידבנו לבו' – לצורך בנין הבית – הוא מתחיל לפרט כיצד יראה הבית, מבפנים החוצה.

קודש הקדשים - החדר האינטימי של הזוגיות עם ה': מתחילים מהארון שמכיל את החפצים האישיים שלנו, את לוחות הברית, את התורה. הארון נמצא בחדר הפנימי, בחדר המיטות, קודש הקדשים. הכרובים שעל הארון מבטאים את הקשר שלנו עם ה' – קשר של בני זוג אוהבים.

שולחן ומנורה - "חדר המגורים" של המשכן: בחדר החיצוני יש שולחן לאוכל, ומנורה להאיר. זה חדר המגורים (ובו יש לחם על השולחן ומדליקים נרות באופן יומיומי).

יריעות וקרשים - מעטפת הקירות והגג: החדרים הללו בנויים מיריעות מחוברות זו לזו בשלש (או ארבע) שכבות בתור גג, ומעצי שיטים עומדים ומחוזקים זה לזה שמשמשים כקירות.

מזבח הנחושת - "תנור הבישול" החיצוני: בחצר עומד מזבח הנחושת, 'תנור הבישול' של הבית שעומד בחוץ, וממנו עולה ריח הניחוח של המטעמים שמשמחים את ה' יתברך.

קלעי החצר - הוילון שתוחם את המרחב המקודש: החצר מוקפת בקלעים – כעין וילון סביב סביב שמתחם את החצר המיוחדת לקשר שלנו עם ה' יתברך, ובתוכה אנחנו מקריבים קרבנות ועובדים אותו.

השבוע שוב עלה לכותרות הלחצים שמפעילים גורמים ביהודה ושומרון על יישובים להכניס פועלים ערבים "פלסטינים" לבנייה ביישובים. בזמן שבו מעבר לקו הירוק ענף הבנייה לומד לסגל חלופות - דווקא ביהודה ושומרון נמשכים הלחצים ההולכים ומתגברים להכניס פועלי אויב כאשר הם מתלבשים בטענות של "צדיקים" הדואגים ליישוב הארץ.

מי שמובילה את מכבש הלחצים על היישובים היא תנועת אמנה וחברת הבת שלה 'בנייני בר אמנה' שמשמשת כמונופול בתחום הבנייה בהתיישבות. מכבש הלחצים שמפעילה אמנה הגיע הפעם לשיא, כאשר במכתב שנשלח לתושבי תלם נטען כי אם לא יסכימו להכנסת אויבים לבניית שכונות ביישוב, אמנה לא תיקח חלק וייעצרו תקציבים לפיתוח התרחבות היישוב.

שיקולים כלכליים עטופים באידיאולוגיה: למעשה, הטענה כי עתיד ההתיישבות תלוי בבנייה הזו מופרכת. למרבה הצער, מבירורים שעשינו מתברר כי במקרה הזה האידיאולוגיה היא סיפור כיסוי לכסף. בשוק ישנם כבר כיום חברות שגם ביהודה ושומרון יודעות לבנות פרויקטים עם עובדים זרים, בדיוק כמו בפתח תקווה ובאילת.

הפנטזיה היא לדמיין התיישבות לצד האויב: המציאות היא הפוכה - להתיישבות אין עתיד אם היא תמשיך לפנטז על לחיות לצד הערבים. המשבר הכלכלי ברשות הפלסטינית הוא מציאות, עובדות ונתונים. אם נמשיך לפרנס אותו ולהעסיק אותו, זה ייגמר שוב או ב-7 באוקטובר או באוסלו נוסף.

העובדות מדברות בעד עצמם. בזמן שבו סמוטריץ משקיע מאמצים רבים כדי למוטט כלכלית את הרשות הפלסטינית, ובזמן שהרשות הפלסטינית עצמה תולה שוב ושוב את אחד מגורמי המשבר המרכזיים במשבר האבטלה כתוצאה מהפסקת התעסוקה אצל יהודים - גורמים בהתיישבות מפעילים לחץ להיפוך המגמה.